אוף אנא אית לי. דיש ישוב העולם ג''כ באילנות וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו:

גמ' טעמון דרבנן כשהבור קדם קוצץ מפני שישוב העולם הוא בבורות ואי אפשר בלא בורות:

מפני הטומאה. שמא יאהילו הענפים על כזית מן המת וכיוצא בה ויטמא האדם העובר שם והלכה כת''ק בלבד:

גמל טעון פשתן. ואין צריך לקוץ כדי גמל ורוכבו דרוכב גחין וחליף תותיה:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ. את הענפים התחתונים כדי שיכול גמל להיות עובר עם רוכבו:

אבא שאול. ארישא קאי דקאמר ת''ק קוצץ מלא המרדע ואפי' הוא אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק שאינו עושה פירות קוצץ כנגד המשקולת ואין הלכה כאבא שאול:

כל האילן. אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין:

בית השלחין. היתה שדה חבירו בית השלחין והיא ארץ שצריכה תמיד להשקות אותה:

כנגד המשקולת. הוא חוט שבוני החומה תולין בה משקולת של אבר וכלומר קוצץ כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר של שדהו:

החרוב והשקמה. שצלן מרובה וקשה לשדה:

מתני' אילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו קוצץ. הענפים עד גובה מלא מרדע ע''ג המחרישה שלא יעכבהו מלהוליך מחרישתו שם. מרדע מלמד הבקר:

היה. בעל השדה חופר בור ושיח ומערה ומצא שרשיו של אילן חבירו קוצץ ויורד והעצים שלו ודוקא אם המקום שחופר רחוק הוא מן האילן ששה עשר אמה אבל בתוך י''ו אמות העצים הם של בעל האילן דעד ששה עשר אמות מינק ינקי מן האילן טפי לא ינקי:

וזה סומך לגדר. בכל מקום:

מעמיק. בעל השדה שלשה טפחים וקוצצן ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר כדי שלא יעכבו את המחרישה שלו:

מתני' ובחרוב ובשקמה חמשים אמה. לפי ששרשיהן מרובין.

בין מלמעלן. שאחד מהן מלמעלה בגובה שפוע הר והשני בשפולו:

ונותן דמים. דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל היזיקא דיחיד:

וזה נוטע בתוך שלו. ובעת שנטע אינו מזיקו ואינו אלא נזק הבא מאיליו לאחר זמן והלכה כר' יוסי:

סמוך לשדה חבירו. בין שדה אילן בין שדה לבן:

ארבע אמות. כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו:

א' גפנים וא' כל האילנות. וה''מ בא''י אבל בחוץ לארץ שמחרשתן קצרה בין גפנים לגפנים ובין אילנות לאילנות שתי אמות בין גפנים לאילנות או לשדה לבן ד' אמות:

בין מן הצד. בקרקע שוה:

אמר ר' יוסי ויאות אמר. התם אמה דתנינן בריש מס' ביכורים קאי דגרסי' התם אמתני' וכן המבריך מתוך של יחיד וכו' לתוך שלו אינו מביא. תני אם הבריך ברשות מביא וקורא ר' יוסי בשם ר' אמי והוא שנתן לו רשות לעולם הא לשעה לא ר' יונה בשם ר' אימי אפי' לשעה חייליה דר' יונה מן הדא היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו ועצים לא לשעה הן מה עבד לה ר' יוסי שרשים שדרכן להחליף לעולם מכיון שדרכן להחליף לעולם הן. כלומר דר' יונה היה רוצה לאתויי סייעתיה מדקתני העצים שלו של בעל השדה א''כ לא הוי אלא כמי שנתן לו רשות לפי שעה שיטע סמוך אצל שדהו ושיהו שרשי אילן נכנסין בתוך שלו שהרי הוא קוצצן וא''כ ש''מ דאפי' רשות לשעה מהני וכן לענין ביכורים דמסתמא בעל האילן מביא ביכוריו של האילן ואע''פ ששרשיו יוצאים בתוך של חבירו ויש לו רשות לקצצן מ''מ כיון דנתן לו רשות אפי' הוא לשעה הוי כשלו. מה עבד לה ר' יוסי. ומשני שאני שרשים מהברכה דהשרשים הואיל ודרכן להחליף לאחר שנקצצו חוזרין ומחליפין לעולם א''כ הוי כנתן לו רשות לעולם משא''כ בהברכה. שמעינן דהשרשים שיוצאין לתוך שדה חבירו אינה כלום לומר שזה אינו מביא ביכורים לפי שהשרשים אינם עיקר לדין דביכורים. והיינו דקאמר הכא ויאות אמר שאין השרשים היוצאין לשדה חבירו מזיקים לביכורים שלא יוכל זה להביא שאם אתה אומר שהשרשים הם עיקר לעיכוב הביכורים א''כ אין לך אדם שיביא ביכורים לעולם כדמפרש ואזיל:

מפני הטומאה. שמא יאהילו הענפים על כזית מן המת וכיוצא בה ויטמא האדם העובר שם והלכה כת''ק בלבד:

גמל טעון פשתן. ואין צריך לקוץ כדי גמל ורוכבו דרוכב גחין וחליף תותיה:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ. את הענפים התחתונים כדי שיכול גמל להיות עובר עם רוכבו:

אבא שאול. ארישא קאי דקאמר ת''ק קוצץ מלא המרדע ואפי' הוא אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק שאינו עושה פירות קוצץ כנגד המשקולת ואין הלכה כאבא שאול:

כל האילן. אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין:

בית השלחין. היתה שדה חבירו בית השלחין והיא ארץ שצריכה תמיד להשקות אותה:

כנגד המשקולת. הוא חוט שבוני החומה תולין בה משקולת של אבר וכלומר קוצץ כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר של שדהו:

החרוב והשקמה. שצלן מרובה וקשה לשדה:

מתני' אילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו קוצץ. הענפים עד גובה מלא מרדע ע''ג המחרישה שלא יעכבהו מלהוליך מחרישתו שם. מרדע מלמד הבקר:

היה. בעל השדה חופר בור ושיח ומערה ומצא שרשיו של אילן חבירו קוצץ ויורד והעצים שלו ודוקא אם המקום שחופר רחוק הוא מן האילן ששה עשר אמה אבל בתוך י''ו אמות העצים הם של בעל האילן דעד ששה עשר אמות מינק ינקי מן האילן טפי לא ינקי:

וזה סומך לגדר. בכל מקום:

מעמיק. בעל השדה שלשה טפחים וקוצצן ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר כדי שלא יעכבו את המחרישה שלו:

מתני' ובחרוב ובשקמה חמשים אמה. לפי ששרשיהן מרובין.

בין מלמעלן. שאחד מהן מלמעלה בגובה שפוע הר והשני בשפולו:

ונותן דמים. דכיון דברשות נטע שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל היזיקא דיחיד:

וזה נוטע בתוך שלו. ובעת שנטע אינו מזיקו ואינו אלא נזק הבא מאיליו לאחר זמן והלכה כר' יוסי:

סמוך לשדה חבירו. בין שדה אילן בין שדה לבן:

ארבע אמות. כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו:

א' גפנים וא' כל האילנות. וה''מ בא''י אבל בחוץ לארץ שמחרשתן קצרה בין גפנים לגפנים ובין אילנות לאילנות שתי אמות בין גפנים לאילנות או לשדה לבן ד' אמות:

בין מן הצד. בקרקע שוה:

בצפרא קרץ. בבקר השכים בעל הדין וחזר ובא אצל רבי יונתן וצוה לו לקוץ את הנוטה לתוך חבירו ואמר הנכרי לרבי יונתן ושלך מה הוא ומפני מה אתה מניח ענפי אילן שלך להיות נוטים לתוך שדה שלי ואמר לו צא וראה היאך שלי עושה בשלך ויצא וראה שכבר נקצצו ונתן השבח בריך אלההון דיהודאי שצוה להם על הדין ועל המשפט וזה קיים בעצמו כן:

גמ' מנין לחזקות. שהן לשלש שנים:

משור המועד למדו. כמו דשור המועד אחר שלשה נגיחות יצא מחזקת תם ונעשה מועד ובנגיחה רביעות משלם נזק שלם כך לענין חזקה כאן אחר ג' שנים יצא מחזקת המערער לחזקת המחזיק והמערער צריך להביא ראיה:

לא רבי יודה. הא לא אמרי' דשור המועד צריך ג' נגיחות בג' ימים אלא אליבא דרבי יהודה בפרק כיצד הרגל אבל ר''מ ס''ל התם דאפי' בג' נגיחות ביום א' נעשה מועד וא''כ אם אנו למדין חזקה משור המועד ודאי אליבא דרבי יהודה היא ומקשינן זמן חזקה לזמן שור המועד וכל חד לפי הענין השייך לו מה שור המועד לג' ימים אף חזקה לג' שנים דאלו לר''מ אפי' בחדא שתא ליהוי חזקה כדס''ל בשור המועד בחד יומא והשתא קשיא דתנינן תמן במתני' לקמן רבי יהודה אומר לא אמרו ג' שנים וכו' והא עיקר מילתא דחזקה שלש שנים בכל מקום לא אתיא אלא כר' יודא אלא לאו ש''מ דלאו משור המועד הוא דלמדו:

באפתי רמשא. לעתותי ערב שלח רבי יונתן אחר הבעל מלאכה שלו ואמר לו צא ותקוץ את כל הנוטה מאילן שלי לתוך שדהו של העכו''ם:

וחמי היאך דינא נפק. ואח''כ אראה היאך יצא הדין ממנו ואם יצוה לזה לקצוץ ענפיו הנוטים אז אראה לעיני כל שהוא דן לכל העם ואינו עושה דין לנפשו ואינו נחשב לכלום:

למחר אני מבטל אילו מדידי. אני משכים ומבטל וקוצץ אילו הענפים שלו הנוטים לתוך שלי שעכשיו אני רואה שאינו הגון לעשות כן שהרי אלו באים לדין על זה:

אתא קומי חד דיין אכן. בא לפניו דין אחד כן שהיה אילן של אחד נוטה לתוך שדה חבירו ותבעו לפניו לדין ואמר להן לכו עכשיו ובאו למחר וזה שכינו העכו''ם שמע ואמר בשבילי לא יצא דין הזה ממנו שסבר היה לדחותם מעליו צוה להם שילכו לפי שגם אילן שלו נוטה לתוך שדהו:

גמ' ר' יונתן הוה דאין טבאות. הוא היה הדיין שהיה יכול לדון בטוב שהיה מקיים בעצמו התקוששו וקשו קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים כדמייתי האי עובדא שהיה לו שכן עכו''ם אחד שכינו בבית ובשדה והיה לר' יונתן אילן נוטה לתוך שדהו של הנכרי:

מתני' חזקת הבתים. כל הני דחשיב במתני' דבר שעושין פירות תדיר הן ובית השלחין מתוך שמעין בתוכו שמשקין אותו ממנו תמיד עושה פירות תדיר וכל אלו חזקתן שלשה שנים שאם יש לו עדים שהחזיק בהן אע''פ שאבד שטרו נאמן לומר שהם לקוחין בידו ולא אמרי' ליה אייתי שטרא שמכרו לך דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטרי טפי לא מזדהר ואמרי' ליה להתובע אם איתא דלא זבנתיה הוה לך למחות בפני שני' ולומר להם תדעו דפלניא אכיל ארעאי בגזלנותא והיה הדבר מגיעו לאזניו דחברך חברא אית ליה והיה נזהר בשטרו ומדלא מחית את הוא דאפסדת וחזקת ג' שנים של אלו מיום אל יום:

והעבדים. ואע''ג דקי''ל הגודרות והוא מלשון גדרות צאן והה''ד לכל בעלי חיים אין להם חזקה היינו דאין להן חזקה לאלתר שאם היו של אדם אחד ונכנסו לבית אדם אחר אין זה יכול לטעון לקוחים הם בידי שכן דרכן ללכת מבית אל בית אבל אם החזיק בהן שלשה שנים הויא חזקה:

שדה הבעל. המסתפקת למי גשמים ואינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה חזקתה שלש שנים ואינה צריכה מיום אל יום:

ואייבליה. והביא לו תאנים לאכול:

מדנפק. כשיצא מן הגינה ראה אילו התאנים הנקראו' בנות שבע הלבנים והן ממין היפה והמשובח וא''ל למה לא האכלתני ממין הזה ובודאי לא מעין רעה עשית זה והשיב לו שהן של בני ואם תרצה תקח לך ור' חנינא חשש משום גזל בנו ולא היה רוצה לקחת אותן ואף שמסתמא היה בנו מתרצה בכך אעפ''כ החמיר על עצמו:

הדרן עלך לא יחפור

חדא איתא. ומייתי עוד עובדא משבחו של ר' יונתן אשה אחת שהיתה לה איזה דין ומשפט והביאה לו תאינים לכבדו ואמר לה בבקשה ממך תוציאם כמו שהכנסת אותן אם מגולין וראו כל העם שהם תאינים תוציאן מגולין ואם לאו תוציאן כמו שהיו מכוסין שלא יאמרו הבריות דינרין הביאה לו והוא כיבדה בשביל זה בתאינים שלו. ולמדין אנו מהמעשה הזה כמה צריך אדם לצאת ידי הבריות ושלא ליתן מקום לחשוד אותו:

בצפרא קרץ. בבקר השכים בעל הדין וחזר ובא אצל רבי יונתן וצוה לו לקוץ את הנוטה לתוך חבירו ואמר הנכרי לרבי יונתן ושלך מה הוא ומפני מה אתה מניח ענפי אילן שלך להיות נוטים לתוך שדה שלי ואמר לו צא וראה היאך שלי עושה בשלך ויצא וראה שכבר נקצצו ונתן השבח בריך אלההון דיהודאי שצוה להם על הדין ועל המשפט וזה קיים בעצמו כן:

גמ' מנין לחזקות. שהן לשלש שנים:

משור המועד למדו. כמו דשור המועד אחר שלשה נגיחות יצא מחזקת תם ונעשה מועד ובנגיחה רביעות משלם נזק שלם כך לענין חזקה כאן אחר ג' שנים יצא מחזקת המערער לחזקת המחזיק והמערער צריך להביא ראיה:

לא רבי יודה. הא לא אמרי' דשור המועד צריך ג' נגיחות בג' ימים אלא אליבא דרבי יהודה בפרק כיצד הרגל אבל ר''מ ס''ל התם דאפי' בג' נגיחות ביום א' נעשה מועד וא''כ אם אנו למדין חזקה משור המועד ודאי אליבא דרבי יהודה היא ומקשינן זמן חזקה לזמן שור המועד וכל חד לפי הענין השייך לו מה שור המועד לג' ימים אף חזקה לג' שנים דאלו לר''מ אפי' בחדא שתא ליהוי חזקה כדס''ל בשור המועד בחד יומא והשתא קשיא דתנינן תמן במתני' לקמן רבי יהודה אומר לא אמרו ג' שנים וכו' והא עיקר מילתא דחזקה שלש שנים בכל מקום לא אתיא אלא כר' יודא אלא לאו ש''מ דלאו משור המועד הוא דלמדו:

באפתי רמשא. לעתותי ערב שלח רבי יונתן אחר הבעל מלאכה שלו ואמר לו צא ותקוץ את כל הנוטה מאילן שלי לתוך שדהו של העכו''ם:

וחמי היאך דינא נפק. ואח''כ אראה היאך יצא הדין ממנו ואם יצוה לזה לקצוץ ענפיו הנוטים אז אראה לעיני כל שהוא דן לכל העם ואינו עושה דין לנפשו ואינו נחשב לכלום:

למחר אני מבטל אילו מדידי. אני משכים ומבטל וקוצץ אילו הענפים שלו הנוטים לתוך שלי שעכשיו אני רואה שאינו הגון לעשות כן שהרי אלו באים לדין על זה:

אתא קומי חד דיין אכן. בא לפניו דין אחד כן שהיה אילן של אחד נוטה לתוך שדה חבירו ותבעו לפניו לדין ואמר להן לכו עכשיו ובאו למחר וזה שכינו העכו''ם שמע ואמר בשבילי לא יצא דין הזה ממנו שסבר היה לדחותם מעליו צוה להם שילכו לפי שגם אילן שלו נוטה לתוך שדהו:

גמ' ר' יונתן הוה דאין טבאות. הוא היה הדיין שהיה יכול לדון בטוב שהיה מקיים בעצמו התקוששו וקשו קשוט עצמך ואח''כ קשוט אחרים כדמייתי האי עובדא שהיה לו שכן עכו''ם אחד שכינו בבית ובשדה והיה לר' יונתן אילן נוטה לתוך שדהו של הנכרי: